יום בחרמון-יניב ביאלסטוקי ממשיך במירוץ אחרי הפאוודר

אם אתם קוראים את הכתבה הזו, כנראה שאת החרמון הלבן (להבדיל מהחום ששונה במהותו מאחיו המושלג) אתם מכירים ואם כך הדבר, אמפטיה זו התחושה הראשונה שמיד תעלה בכם. אם אתם ממש במקרה עוד לא מכירים את החרמון אז יש מספר דברים שכדי שתדעו כבר מראש.

 סאגת החרמון מתחילה כבר ביום שלפני, עם הכנתו ובדיקתו של כל הציוד ומכיוון שיום ארוך במיוחד הוא הביקור בחרמון, שינה מוקדמת היא פעולה מתבקשת. אבל, לא משנה כמה ותיקי גלישה תהיו, ובכמה הרים מושלגים תחרשו, יש משהו ייחודי בגלישה בתוך תחומי מדינת ישראל הקטנה שלנו, שיחזיק אתכם ערים כמעט כל הלילה, ויותיר אתכם עם שעתיים שינה באמתחתכם.

אם אתם ברי מזל ואתם גרים באזור הצפון אז תוכלו להרשות לעצמכם לקום "רק" ב-03:30, לתכנן יציאה ב-04:00, וכל זה כדי להגיע למג'דל שמס בשעה 06:00 ולעמוד בתור של מכוניות שעומדות ומחכות מתחת לשער הצהוב כל הלילה, וכל זאת לשום מה, אתם שואלים, כמובן, כדי לתפוס מקום חניה, בחניה העליונה, הצמודה לכניסה לאתר, ובכך לחסוך את ההמתנה והדחיסות בתוך האוטובוסים (אם תרצו: "שאטלים"), שעושים את דרכם מהחניה התחתונה לכניסה לאתר, הלוך ושוב.

אז חניתם, התארגנתם על הביגוד וקדימה לחוויה השניה בחשיבותה הכי כואבת בכל היום הזה – קניית הסקיפסים. נוסחת מחיר הסקיפס היא מאוד פשוטה והיא כדלקמן: מחיר הסקיפס עומד ביחס הפוך לכמות השלג שירדה בעונה, ככל שיירד פחות שלג כך מחיר הסקיפס יהיה יותר יקר, זאת ועוד פרט קטן וחשוב, מחיר הסקיפס לא יהיה נמוך מהעונה שקדמה לו, כך ש:

סקיפס + השכרת ציוד + דלק = חור בכיס.

אז חניתם, התארגנתם, שילמתם ובהנחה ועמדתם באתגר הראשון, עומד בפניכם האתגר הבא, שבמקרה הוא גם החוויה הכי כואבת בביקור בחרמון, וזה העמידה בתורים למעליות. כידוע לכם, שלג זה דבר די זר באזורנו, כך שסופת השלגים הראשונה וכנראה היחידה בעונה, תגרום לכל עם ישראל להגיע לחרמון, הכוונה היא לאלפי גולשים ומבקרים שיפקדו את האתר, חוויה כואבת פי כמה עם עליתם לחרמון ביום הראשון לעונה ובמקרה היה זה גם יום שבת, לכן העמידה בתור תהיה בהחלט לא נעימה, במיוחד שישראלים כמו ישראלים, נדחפים, דוחפים, נדחסים ודוחסים אחד את השני, חוויה קשה לא פחות גם לבורד שלכם, ולכן מהר מאוד תבינו שאם אתם רוצים לשמור עליו בין החיים, תהדקו אותו לנעל אך ורק לפני העליה למעלית.

כאמור אם זאת פעם ראשונה שלכם בחרמון, סביר שתקחו מפה של האתר, (לא שיש צורך רב, באתר קטן שכזה) תפתחו, תסתכלו, אולי אפילו תתרשמו, ואז תקלטו בזווית העין שכתוב סנופארק, כן, לא טעיתם, באזור מסלול "ערער" אכן כתוב סנופארק, אבל הוא פיקטיבי לחלוטין, כנראה שבאתר החרמון נהוג קודם לעדכן את המפות, ורק לאחר מכן עושים את השינויים הטופוגרפים של בניית הסנופארק בפועל. אך לאחר בירור קצר, תגובת האתר היא כי לבניית סנופארק צריך שבוע שלם של סופת שלגים – אם תשאלו אותי, הם אופטימיים למדי.

אז חניתם, התארגנתם, שילמתם, חיכיתם, עליתם, מה שנותר הוא רק לעוף על ההר.

בגדול, לחרמון יש 2 מסלולים להציע לגולשים היותר מנוסים שלו, ה"חתול" וה"שיאון", כך שדי מהר תשתעממו ותתחילו לחפש את האופ-פיסטים. האופ-פיסטים המעניינים יותר נמצאים בעיקר באזור ה"שיאון" והם ברמה שלא תבייש אף הר, שלג מעולה, דרופים גבוהים ומיני מקפצות, שיכולות להעיף אתכם גבוה באוויר.

אחרי מספר "רנים" באופ-פיסט של השיאון, אתם תגיעו בחזרה למעלית, ובסביבות השעה 12:00 באורח פלא, תמצאו אותה ריקה מכל אדם, עולים לסיבוב נוסף ללא תור. טוב, את האמת שאורח פלא זה לא, כי אך טבעי הוא שהגולשים יעצרו מלכת לטובת הפסקת צהריים – זה בדיוק הזמן בשבילכם להמשיך ולגלוש, כי הרי אין מצב שאתם "מבזבזים" מעליות ריקות מתורים. אך הפלא האמיתי מגיע כשעה, שעה וחצי מאוחר יותר ובעצם עד סוף היום, כאשר אלפי הגולשים כבר לא יחזרו למנת השלג השניה שלהם והמעליות ישארו ריקות מאדם עד לסוף היום.

אז חניתם, התארגנתם, שילמתם, חיכיתם, עליתם, ירדתם, עליתם, ירדתם, מיציתם והתחלתם לצאת חזרה לכיוון הבית מוקדם מהרגיל, 15:30,  בכדי לא להיתקע בפקקים המייגעים בחזור, אלא שנהג פרוע משבש לכם את התוכניות, עושה תאונה, חוסם את הכביש גישה היחיד לחרמון ותוקע אתכם עמוק עמוק בתוך פקק של אלפי מכוניות. כתבתי פקק? סליחה, התכוונתי לחניה מאולתרת על נתיב הכביש. וכך בארבע שעות, הצלחתם לעבור כברת דרך של כחמישה ק"מ מהכניסה לאתר ועד למג'דל שמס, שם אחרי הרגעות קטנה במענה של כנפה חם, תקל על הנסיעה חזרה הביתה, ובכך תסגור לכם ביקור בחרמון בן 18 שעות (ברוטו), 6 שעות גלישה (נטו).

עד לשנה הבאה,

יניב ביאליסטוקי